הגעגוע ממיס את הלב,
קורא לך ממעמקים.
לא יכול עוד דקה בלעדיך.
הלב זועק מקירות ביתו,
רוצה להרגיש אותך,
לגלות אותך בתוכו.
אני רוצה לתת לך את כל כולי —
את הדם שלי, את הנשימה,
לתת לך את העיניים,
להתמסר לצליל שלך.
לאן אתה מוליך אותי?
זה לא משנה לאן —
כל עוד זה אתה מוליך אותי.
ליבי זועק אליך
מתוך בור מלא חושך.
השם שלך יוצא מפי —
וזה מאיר את כל החשכה,
מסלק את כל האפלה.
מרפא את כל הכאב,
כל הפצעים שהיו פעם —
נעלמים,
ולא נשאר סימן.
השם שלך מרפא
כל כאב שאי פעם שכן בתוכי.
כשאתה איתי —
כל העולם נעלם.
כשאתה איתי —
הזמן עוצר מלכת.
זה געגוע שאי אפשר לפרוט אותו באמת.
העצמות זועקות את שמך,
הלב זועק ללב השמיים,
מבקש אותך.
זה געגוע שממלא את כל החלל,
שלא מרפה לרגע.
כמו שבוי בתוך געגוע
שלא נותן מנוח.
אי אפשר לישון,
אי אפשר להניח ראש.
זה געגוע שמכסה את כל כולי.
אני עומד בתוך היער,
כל העצים הגבוהים שרים את שמך.
ובתוך יער של אלפי קילומטרים
אפשר לשמוע את הצעקה שלי.
זו לא צעקה רגילה —
זו צעקה שממשיכה ולא מפסיקה.
היא קוראת את שמך כל כך חזק,
שעד שלא תקבל את מבוקשה —
לא יכולה להיות מנוחה לקול הזה.
הכול אבוד בתוך יער סבוך,
והקול הזה מחפש אותך.
וכל עוד לא ימצא אותך —
לא יפסיק לזעוק.
והקול הזה מהדהד
בתוך העצים, ההרים והאוקיינוסים.
ומתוך הקול הזה,
של הגעגוע הבלתי פוסק —
זה מעורר גם אותם לתשובה.
וגם הם מתחילים לזעוק אליך,
ולבקש אותך.
וכך הקול של כולנו
מתחבר לקול אחד חזק —
שלא מפסיק אפילו לרגע אחד:
אנחנו רוצים אותך.
העולם מבקש אותך.