בתוך החיים יש מערבולות של תשומת לב.
כל המציאות רוויה במערבולות כאלה.
הן מושכות את תשומת הלב שלנו,
ומרחיקות אותה מהשם יתברך.
אנחנו בטוחים
שיש משהו מחוץ לחיבור הפנימי הזה
שהוא חשוב יותר,
מהותי יותר.
אבל אין דבר מהותי יותר
מהחיבור עם השם יתברך.
כשאנחנו מאבדים את הקשר הזה,
גם אם הקב"ה ייתן לנו,
בחסדיו המרובים,
את כל משמני הארץ —
בלי דעת,
מה קנית?
וכמו שאמרו חז"ל:
"אם דעת קנית — מה חסרת,
ואם דעת חסרת — מה קנית?"
כל המהות של העולם הזה
היא לגלות את שמו יתברך
בכל המקומות החשוכים והאפלים ביותר.
דווקא במקומות
שבהם ההסתרה עמוקה כל כך,
שם צריך להדליק את הנר.
שם צריך לגלות
את השם יתברך בעולם.
יש מקומות
שהחושך בהם כל כך כבד,
שהדלקת נר
היא משימה לא פשוטה כלל.
האוויר שם דליל,
והחושך כבר קבע לעצמו בית.
כמו שמובא בגמרא,
שאדם לא ייכנס לבית נטוש,
מפני הסכנה,
שהוא מקום מושב למזיקים.
כך גם בנפש.
ככל שהמקום חשוך יותר,
כך צריך יותר אור,
יותר אמונה,
יותר תפילה.
כשאדם הולך עם הקב"ה
בכל צעד,
בכל מחשבה,
בכל עניין,
הוא מאיר את אור השם בעולם.
לכל מקום שהוא מגיע —
הוא מביא אור.
כי עצם העובדה
שהמחשבה שלו דבוקה בשם יתברך,
ואינה נסחפת
אחרי החיזיון של העולם הזה,
נותנת לו שמירה מלמעלה.
העולם כולו מנסה
למשוך את תשומת הלב שלנו.
כל רגע הוא קורא:
"תסתכל כאן."
אבל הנשמה לוחשת:
"תסתכל למעלה."
כמו דוד המלך,
שכל עוד היה דבוק
במלך מלכי המלכים,
לא הייתה שליטה עליו.
ורק ברגע אחד
של היסח הדעת,
נוצר פתח לנפילה.
לכן כל העבודה שלנו
היא לא להיסחף
אחרי המערבולות.
התבודדות,
תפילה,
כל פנייה לשמים,
כל מבט לשמים,
כל התבוננות
שמחפשת את הבורא
בכל פרט בבריאה —
כל אלה מחזירים
את תשומת הלב
למקור החיים.
אבל יש דרך אחת
שמקרבת יותר מכולן.
הודיה.
להודות על מה שיש.
להפסיק לרדוף
אחרי מה שאין.
להתרכז ביש הקיים.
וכשאדם חי בהודיה,
הלב שלו מתמלא באור.
ומתוך האור הזה
נפתחת הדרך הישירה
אל החיבור עם השם יתברך.
דרך המלך.