כשאגו נכנס לבית הכנסת — הוא מרמה את הכול.
כי התפילה נשארת על התקרה, לא יכולה לעלות.
נשארת מצומצמת כמו האגו.
המחלוקת הייתה על דקה אחת בלבד — להחליף מתפילין של רש״י לתפילין של רבינו תם.
על פניו — דקה אחת בלבד.
אבל מתחת לפני המים, המחלוקת הייתה על שליטה, על כבוד.
וברגע שהמתפלל שהתנגד לחכות — כי אצלו היו רק תפילין של רש״י — שלף את לשונו, כמו חרב, והחל לדקור את חברו לתפילה במילים קשות, וזה התארך הרבה מעבר לדקה.
ניסיתי לקפוץ אל תוך המדורה, לחצוץ ביניהם —
אבל ככל שניסיתי, כך הלהבה גדלה יותר.
בגמרא מביאים (מסכת ברכות, דף ז עמוד א) שלא מפייסים אדם בשעת כעסו,
ונותנים שם משל שאדם בשעת כעס דומה לתבשיל על האש שיש בו שמן,
ואם מכניסים מים צוננים מיד — זה מעלה את הלהבות.
ואפשר לומר שבפעם הבאה, בעזרת ה׳ — שלא תהיה — אחכה עד שלא יהיה שמן בסיר.
ובהתבוננות נוספת, וגם לימוד זכות על כל המעורבים —
אנחנו במסע של גילוי רצון ה׳ בעולם.
ואין דרך טובה יותר ללמוד מאשר מתוך טעויות, מתוך התנסות חיה ונושמת.
זה ממש מסע הנשמה שלנו בעולם הגשמי —
לטבול, לטעות, לגלות, להתרגש, להבין, להעמיק.
וכמה צריך להתפלל —
שהקב״ה יגלה לנו את רצונו, את דרכיו.
אנחנו בעולם מכוסה,
וכמה צריך להתפלל לבנות כלים כדי להבין את רצון המלך.
מסע חיים מרתק ביותר.