היא ביקשה לשחרר את התקיעות הכלכלית.
לא מצליחה למצוא עבודה יציבה ומסודרת.
המציאות סוגרת עליה — החובות, הלחצים, הילדים.
חז״ל מלמדים אותנו כלל מאוד חשוב:
“אין עני אלא בדעת.”
כל התפיסה הגשמית שלנו הפוכה לגמרי.
אנחנו מודדים את העשירות שלנו לפי מה שיש בחשבון הבנק.
הינוקא מביא משל מאוד מעניין:
נניח שכל יושבי העולם — כל אחד מהם היה חי על אי בודד, מיליארדי איים בודדים.
האם היינו מתעסקים אז בכמה יש לנו בחשבון הבנק?
זה לא היה מעניין אף אחד,
כי יש רק אותך.
אין את מי לנצח.
הרבה מזה נובע מכוח הניצוח שבנפש.
הרצון להשוות, הרצון להיות מעל.
וזו עניות הדעת.
אנחנו יכולים להתבלבל ולתלות את ההתקדמות שלנו במה שיש לנו בבנק,
והמרדף הזה יכול להעסיק אותנו שנים — לרדוף אחרי הר הכסף,
רק כדי לגלות שהוא מתפורר תחת הרגליים.
יש לנו עכשיו, בזה הרגע ממש — גם במינוס, גם בחובות —
כל מה שאנחנו צריכים כדי לעבוד את הבורא.
כל מציאות המן במדבר הייתה שהמן ירד לפי מדרגת האמונה.
לפעמים היו צריכים ללכת רחוק כדי לאסוף אותו,
ולפעמים הוא כבר היה מוכן ומזומן בבית.
אבל זה לא משל לכמות הכסף שיש לנו בבנק,
ולא הבטחה שככל שנאמין יותר — יהיה לנו יותר.
המן הוא משל למצב הפנימי של האדם,
לביטחון שלו בבורא — גם כשאין כסף בחשבון.
כל העולם הגשמי הוא אמצעי להגיע למדרגת ביטחון.
הכסף הוא כלי — לא תכלית.
ואז אפשר להתחיל לראות אחרת.
גם בתוך חובות.
גם בתוך לחץ.
אפשר להרגיש איך הבורא הושיע ורומם אותנו כבר פעמים רבות בעבר —
ואיך גם עכשיו, בתוך הסגירה, יש תנועה של הרמה.
המקום שבו אנחנו נמצאים הוא בדיוק המקום שבו הנשמה שלנו צריכה לעבוד.
ואם צריך להיות יותר — יהיה יותר.
ואם אין יותר — גם זה מדויק.
ואז אפשר להירגע.
לא מתוך ויתור — אלא מתוך אמון.
וכך אנחנו לומדים לקבל את המציאות,
ולגדול בתוכה.