התבוננות בים הגדול.
ישבנו — אני ואמא היקרה והאהובה שלי — על ספסל מול הים.
הילדים משחקים בחול, נוגעים במים ובורחים מהגלים שמאיימים לשטוף אותם.
הים סוער מאוד, רוח חזקה מנשבת, והים הומה.
אמא סיפרה לי על זיכרון רחוק שלה מהים:
כשעלו לארץ ממרוקו, הגיעו באוניות.
והזיכרון שלה — שהיא נישאת בידיים של אבא שלה — זכור לה ממש כאור היום.
ואז התבוננתי על זה:
שהים הזה ממש — זה אותו ים שהיה במעמד שבו אבא שלה נשא אותה בידיו.
אותו ים ממש לקח בתוכו את האונייה של המעפילים.
והים הגדול הזה — זה אותו ים שנקרע לגזרים בשביל שבני ישראל יעברו בתוכו.
ובמדרשים מביאים איך הים סירב להיקרע בשביל בני ישראל שהיו שבויים בקליפות של מצרים.
אבל הקב״ה אמר לים שאפילו שאנחנו לא ראויים עכשיו — זה העם שעתיד לקבל תורה בהר סיני.
וככה ראה הים — וינוס.
זה אותו ים.
כמה גדול השם יתברך.