בימי שני אנחנו יושבים ללמוד ליקוטי מוהרן.
באחד השיעורים, אחד מהלומדים חצה פיסטוק, וכשראה את הצבע הירוק הבהיר והמיוחד שבתוכו — התפלא מנפלאות ה׳ יתברך.
הרגע הזה לקח אותו למחשבה: איזו חכמה ואיזה דיוק יש בכל פרט קטן שהקב״ה ברא.
ומכאן צמחה התבוננות:
באיזה עולם היינו חיים אם הכול היה בצבע אחד?
עולם אחיד, משעמם, בלי גוונים ובלי הרבגוניות שהקב״ה פיזר בעולם בחסד.
אי־אפשר היה לראות את ההבדל בין הים לחול,
בין ההרים לעצים שמכסים אותם.
הכול היה נטמע זה בזה — בלי צורה, בלי עומק, בלי חיים.
איזה עולם זה היה.
העצירה הקטנה הזאת — מול צבע של פיסטוק — הזכירה לנו כמה חסד יש בכל פרט,
וכמה ה׳ מגלה את עצמו אפילו בגוונים הקטנים ביותר של הבריאה.
ועוד לפני שהתחלנו את הלימוד — כבר הייתה נקודת מוצא לפתוח את שיעור ס׳ בליקוטי מוהרן.