הייתי בניחום אבלים.
בגמרא (מסכת ברכות, דף ה) מביאים שהשכר שאנחנו מקבלים בזמן שאנחנו נפגשים עם האבלים — זה בעיקר על השתיקה.
לפעמים אנחנו ממלאים את החלל בדיבור, כי לא נעים, כי אנחנו מרגישים שצריך לפצות על הכאב שלהם וליצור איזה עניין רגעי שיסיח את דעתם.
אבל מי היה מאמין שאפשר פשוט לשתוק — ועל זה השכר.
שב ואל תעשה.
ומתוך כך אפשר להרגיש באמת את הכאב השקט שלהם, מתחת לכל הרעש שעוטף אותם.
ושם, בנקודת המפגש עם הכאב — מפגש נקי, אמיתי — מגיעה הנחמה האמיתית.