אישה שחווה חרדות קשות.
החרדה שיבשה לה כל חלקה טובה — חברתית, זוגית, קריירה.
היא הרגישה כובד משקל גדול מאוד.
יש דברים שהעין לא רואה.
ומבחוץ היא נראית רגילה לגמרי —
אין פצע, אין סימן, אין שבר שגלוי לעין.
וקשה לאנשים להבין שהחרדה היא מציאות אמיתית,
לא פחות מפצע חי ממש.
יש זעקה שאי אפשר לשמוע —
זעקה של הלב.
הלב רוצה להיפתח,
אבל החרדה כמו נועלת אותו.
החרדה — מלשון חדרה —
חודרת לתוך חדרי הלב,
משבשת את מהלך החיים.
ועוטפת את האדם בלחץ, בעצבות, בתסכול ובכעס.
היא תופסת מקום גדול.
וככל שדבר מסוים תופס מקום בתוכנו —
כך המציאות שלו מתחילה לחיות בנו,
ולהתחיל לנהל אותנו.
ואם הדבר שתופס מקום הוא רחוק מתפיסת הנשמה —
הוא מוריד את התדר הרוחני ומשאיר את האדם נמוך.
אבל ככל שאנחנו מתקרבים לתפיסה של ה"אחד",
לגילוי של מלך מלכי המלכים —
התפיסה הזו משחררת את המחשבות,
מאירה באור רוחני את הפנימיות,
והופכת להיות שכבת הגנה על הלב.
והיא — כבר עייפה מחרדות,
מותשת ממלחמות.
הבורא היה אצלה עניין חדש בחיים.
כילדה היא הרימה עיניים לשמיים,
אבל במשך שנים מציאותו יתברך נשארה אצלה
כאיזה זיכרון רחוק.
ואז, אחרי שנים של עומס,
היא החליטה לראשונה להתבודד.
פשוט להסתכל לשמיים
ולדבר עם מי שאמר ויהי עולם.
18 דקות בלבד.
רק היא, השמיים, והלב.
וממש בדרך נס —
ביום הראשון שבו דיברה אל הבורא,
נבנה כלי בתוכה,
והחרדות נסו ממנה.
חרדות של שנים.
עייפות ורגשות קשים
החלו לנשור.
והראש — אחרי שנים של רעש —
נפתח לשקט חדש.
באותו שבוע
משהו בתוכה התעורר.
קם לתחייה.
התחילה קריאה עמוקה מהלב —
לשמור שבת.
היא רצתה להודות.
משהו בתוכה נרגע כל כך,
שפתאום יכלה לשמוע את הקול הפנימי שלה.
וזו הייתה השבת הראשונה
שהיא באמת הרגישה אותה.
מה רבו מעשיך ה׳.