פעם ראשונה שהגעתי לניו יורק,
עמדתי עם חולצה אפורה של איזו חברת סימנס,
אחרי צבא, נרגש.
עמדתי נכלם מול בניין משרדים בניו יורק,
שהיה צריך לרוקן את תכולתו
ולהעביר אותו לאיזו עיירה נידחת.
עמדתי שם באמצע הרחוב,
כשאלפי אנשים מבושמים עוברים לידי.
הרגשתי בלתי נראה.
עובד שחור,
שאפשר לעבוד דרכו.
ככה זה היה גם כשהגעתי למקסיקו בפעם הראשונה.
המונית עברה בין בניינים גבוהים שנגעו בשמיים,
ואני הרגשתי כל כך קטן.
הקדוש ברוך הוא שלח אותי לגלות,
למקומות רחוקים, נידחים,
ואספת אותי מגיא צלמוות,
ממקומות כל כך רחוקים ונמוכים.
"מקבץ נדחי עמו."
רציתי לכבוש את הכול.
אבל משהו נתקע.
לא משנה כמה ניסיתי לעלות,
הרגשתי כמו יד שבולמת אותי.
לא ידעתי למה.
היום, כשאני מחבר את כל הנקודות,
הבנתי שזו הייתה התפיסה השגויה שלי של המציאות.
המחשבה שבזכות החכמה שלי,
היכולות שלי,
התובנות שלי —
הכול אפשרי.
תפיסה של רצון מאוד חזק,
אבל חוסר יכולת להתבטל
למשהו גדול ממני.
עכשיו מובן למה הרגשתי יד דוחה,
ולמה הייתה שם תקרת זכוכית.
ומה שמדהים הוא,
שעל אף המרחק הגדול,
במקומות הכי נדחים,
לפעמים במקומות שיש בהם סכנת חיים ממש —
רוממת אותי,
הצלת אותי,
דאגת לי,
האמנת בי.
ועל אף שהמשכתי לחטוא ולהתרחק,
המשכת לקיים אותי.
את הנשימה,
את הידיים,
את הבריאות,
את היכולת לתפקד.
זה נס בפני עצמו.
שעל אף כל המרחק —
אפילו לרגע אחד קטן —
לא נטשת אותי.
זה תמיד היה שם.
פשוט לא הייתי בשל להסתכל.
זה פלא של ממש
לזכות להתקרב אליך.
וכל יום שאתה נותן לי,
אני רוצה להודות.
להכיר טובה של ממש
על ההזדמנות.
ואני רוצה לקחת את ההזדמנות
באלף ידיים,
ולעשות כל מה שביכולתי
כדי להתקרב —
ולו עוד מילימטר אחד.