הקול הפנימי בצבע תכלת

הייתי בצפת בטיול עם הילדים.
בזמן שהם רצו והשתוללו בסמטאות של צפת, שמתי לב שיש חלקים שלמים שצבועים בתכלת — בתי כנסת וקברים.
אחד ההורים שאל את המדריך מדוע כל כך הרבה חלקים צבועים בתכלת.
המדריך שיתף שזה כדי שנזכור כל הזמן את התכלית שלנו.
השאלה הזאת, הריח בסמטאות והאווירה החורפית — גרמו לי לשמוע יותר את הקול הפנימי שלי.
יש איזה קול בתוכי, קול שמחובר לנשמה.
צריך סדר.
בעולם הגשמי הכול הפוך — העיקר הוא הטפל והטפל הוא העיקר.
כדי לשמוע את הקול שבתוכנו, אנחנו צריכים להפוך את היוצרות: להפוך את העולם הגשמי לטפל ואת העולם הרוחני לעיקר.
זה לא אומר שאנחנו מזניחים את הגשמי, חס ושלום.
אנחנו יודעים שכל מה שנברא בגשמיות נועד לשמש כאמצעי להתחבר לרוחניות.
אנחנו רק משתמשים בו למטרה שלשמה הוא נברא.
משתמשים בעולם הגשמי לא כמטרה אלא כאמצעי.
העולם הגשמי הוא הסולם שלנו לחבר את השמים ואת הארץ.
וכשהגשמי הופך טפל והרוחני הופך עיקר, אז הקול הזה יכול להתגלות.
זה קול דק וחמקמק, כזה שצריך ממש טהרה פנימית כדי לשמוע אותו.
הוא כל הזמן קיים בתוכנו.
הוא מחכה.
הוא שם כל הזמן.
לא הולך לשום מקום.
רק אנחנו שוכחים.
אנחנו שוכחים כי באנו לעולם שכולו העלם.
באנו להיזכר.
וכל זיכרון מסלק את החשכה מהלב, מאיר את חדרי הלב ומזקק את החיבור של המוח והלב.
וכך הקול הזה — של הנשמה שלנו, שמחכה שם בתוך הלב כבר שנים רבות — מתחיל להישמע.
הוא אמיתי.
זה לא קול חיצוני.
זה לא הרעש של העולם הגשמי (רשע — רעש).
זה קול אחד, ברור מאוד, מחובר מאוד.
קול שיש לו את העצות הטובות ביותר.
זה הקול שמחובר למלך מלכי המלכים.
הוא קיים בתוכנו כל הזמן.
רק צריך לקחת אותו מהסמטאות והקברים הקדושים של צפת אלינו הביתה.
כדי שנוכל לחיות עם הקב"ה בדבקות ממש כל הזמן.
ברוך השם שנזכה.