אנחנו לא יודעים שום דבר.
נדמה לנו שאנחנו מבינים.
אנחנו נוגעים באיזה קצה של קצה של הטיפה —
אבל אנחנו לא באמת מבינים.
במקום שהשכל לא מבין — האמונה נכנסת.
כל הבסיס של האמונה הוא שהשכל לא מבין,
ויש שם חלל ריק של חוסר הבנה.
ובתוך החלל הזה —
אנחנו לומדים להכניס את האמונה.
כך דוד שואל:
איך זה ייתכן שמאז שהתחזקתי והתחלתי לשמור שבת —
אני רק מפסיד כסף,
ועוד רגע אשתי מתגרשת ממני?
איך זה יכול להיות?
דווקא כשאני מתחזק — הכול נופל.
דווקא כשאני מתקרב — הכול מתרחק.
השאלה הזו מאוד נפוצה.
אני זוכר שכשרק התחלתי להניח תפילין ולשמור שבת,
הייתה לי ציפייה מהקדוש ברוך הוא
למלא לי את הרצונות שלי.
לקח לי זמן להבין שזה בכלל לא קשור לרצונות שלי.
שהרצונות שלי מסונוורים משטף החיים,
מהסביבה, מהמשפחה.
שאנחנו טבולים כל כך חזק במציאות החומרית,
שהרצונות שלנו הם הישרדותיים —
מחפשים עונג חומרי, מחפשים קלות.
לקח לי הרבה זמן,
וים של התנגדויות,
להבין שהרצונות שלי לא רלוונטיים —
כי הם נגועים ברצונות אגוצנטריים.
החזרה בתשובה לא יכולה להיות תלויה
בהגשמת הרצונות האישיים שלנו.
יחסים של תן וקח —
אשמור שבת ובתמורה אקבל זיווג או פרנסה —
זו משוואה מאוד בעייתית.
כי אז נתחיל להטיל ספק, חס ושלום,
כשדברים לא יעבדו בדרך שאנחנו רואים לנכון.
וכאן בעצם אנחנו מתחילים את כל העבודה.
אנחנו צריכים להבין דבר גדול מאוד:
אנחנו רואים חלק קטן מאוד של המציאות,
ממש דרך חור המנעול.
ומלך מלכי המלכים רואה את כל התמונה.
אז אם הרצון שלנו לא מתגשם,
ואנחנו לא מקבלים את מה שרצינו —
זה בהכרח אומר
שלא נכון עבורנו לקבל את הרצון הזה.
כי מימוש הרצון הזה ירחיק אותנו.
אז מה הטעם בלקבלו?
אנחנו צריכים להבין
שמה שיש לנו כרגע
זה הדבר הכי מדויק והכי נכון עבורנו.
האֵין זוגיות,
המינוס בבנק,
החולי —
זה בדיוק ה"גשר צר מאוד"
של רבי נחמן בתורה מ״ח.
אנחנו צריכים להבין
שהצרה שלנו
היא הגשר הצר שלנו
להתחבר למלך מלכי המלכים.
זו הסיבה שאין להתפחד כלל —
כי זה בדיוק הציר שלנו להתקרבות.
זו דרך המלך שלנו.