ממש כמו בתיאטרון בובות,
יש הרבה דמויות — אבל מפעיל אחד.
כצופה, נדמה שכל הדמויות עומדות בפני עצמן:
המוכר בחנות,
האבא עם הזקן שבא לקנות חלב,
הילד שמחזיק חפיסת קלפי כדורגל,
הסבתא שמחכה בתור לקנות לחם.
כל הדמויות הללו —
בכל חמשת החושים שלנו —
נראות כאילו כל אחת נפרדת לחלוטין.
אבל אם נתבונן קצת יותר מלמעלה,
נראה שלעולם יש את אותו מפעיל.
איזו יד שמפעילה את כולם — בבת אחת.
בתיאטרון בובות זה קל לעלות על זה.
אבל בתוך החיים —
כמה באמת אנחנו מרגישים
שהמוכר בסופר והמשפחה שלנו
הם בובות על חוטים?
או יותר מכך —
כמה אנחנו מרגישים את זה
כשמישהו פוגע בנו,
או מכעיס אותנו?
ככל שאנחנו מתרכזים בסיפור שבחוץ —
הסיפור בולע אותנו בתוכו.
ומשם —
בלתי אפשרי לראות את המפעיל של כל הסיפור הזה.
אנחנו נבלעים בתוך הדרמה.
חמשת החושים שלנו מעוגנים שם,
וקשה לצאת —
כי אנחנו מושקעים ומשוכנעים בסיפור.
אבל כדי לזכות לצאת מהדרמה הזאת,
אנחנו צריכים לשמור על חמשת החושים שלנו.
לא לאפשר להם להיבלע בתוך הסרט הזה.
לשמור על העיניים,
על האוזניים,
ולתרגל, ממש בכל רגע,
את נקודת המבט הגבוהה.
וכשאנחנו מתחילים להרגיש את משיכת החוטים —
אנחנו מייחסים את זה לכל דבר שזז במציאות שלנו.
ובאמצעות הזיהוי הזה —
אנחנו מתחילים לראות
שהכול ממנו יתברך.
אז מתחילים להרגיש את החוטים,
ומתחילה להיבנות בתוכנו תפיסה חדשה:
שהכול זז ונע ממנו יתברך,
ושכולם משוכים בחוט.
ואז אנחנו מבינים
שניתנה לנו זכות גדולה להיות
משוכים בחוט.
וגם אנחנו משוכים בחוט.
ולקלוט את החוט של האחרים —
זה הרבה תרגול של אמונה.
אבל לקלוט את החוט שלנו —
זו כבר ידיעה ממש.