לפעמים הכול הפוך.
אני קם מאוחר, הילדים ערים כל הלילה, כל הבית הפוך, השכנה כועסת, הבנק מתקשר — ואנחנו יכולים להרגיש הכי רחוקים עלי אדמות.
ודווקא שם, בשיא ההרחקה, יש לנו אפשרות להביט ליוצר של כל הסרטים הללו.
לזה שאמר לילדים להיות ערים, לזה שאמר לאישה ולילדים לבלגן את כל הבית, לזה שאמר לשכנה לכעוס וציווה על הבנק להתקשר.
במידה ואנחנו יכולים לראות את כל התמונה השבורה כתמונה אחת שלמה — זה משנה משהו עמוק מאוד בתוכנו.
כי אם מלך מלכי המלכים יצר את כל אלה, בוודאי יש לזה סיבה שאנחנו לא מצליחים להבין בשכל.
ומתוך ההבנה הזו, דווקא בשיא הריחוק — בהבטה אחת פשוטה — אנחנו יכולים להתחבר הכי קרוב שאפשר.
כי המרחק באמת הוא לא מצד הבורא, הוא רק מצדנו, מצד הכלי.
הינוקא באחת הפעמים שדיבר לקהל סיפר סיפור פשוט ועוצמתי על אדם שעשה שאלת חלום:
מה היה היום שהכי עשה נחת רוח בשמיים?
ומהשמיים הראו לו יום אחד — יומיים לפני ראש השנה.
התשובה הזו לא סיפקה אותו.
הוא עשה שוב שאלת חלום וביקש לדייק מה היה שם שגרם לנחת בשמיים.
והראו לו יום שבו העגלה שלו נשברה,
לא היה לו סידור להתפלל,
והכול הלך הפוך באותו יום.
ודווקא את היום הזה הראו לו — שזה היום שהיה הכי הרבה נחת ממנו.
משם אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים.
ודווקא כשהריחוק כל כך גדול — הרי גם זה רצון השם יתברך.
ומתוך המקום הפשוט הזה — שאנחנו מבינים שהריחוק הוא ממנו —
משם אנחנו יכולים להתחיל להתקרב.
כך מביא גם רבי נחמן בתורה מ״ח בליקוטי מוהר״ן.