כשיש אזעקה אנחנו מתכנסים בממ״ד,
והופכים את זה לזמן של משפחה —
מוזיקה, משחקים והרבה שמחה.
בשלב מסוים, כשהאזעקות כבר פסקו,
הבת שלי בת הארבע שאלה:
"אבא, מתי כבר תהיה אזעקה?"
אנחנו צריכים ללמוד להכניס שמחה
דווקא במקום הכי חשוך.
החלטנו שאת כל השמחה הזאת אנחנו מכוונים לכל עם ישראל.
לכל מי שנמצא בממ״ד וחווה רגעים של חרדה ופחד.
אנחנו מרבים בשמחה כדי להרבות אצלו את הביטחון.
כשיש אמונה בבורא עולם אפשר לעבור את ההתקפות הכי קשות,
הכי חשוכות שיש —
ועדיין האור אף פעם לא נכבה.
אנחנו מדליקים את הנר במקום הכי חשוך.
וכל עוד אנחנו מרבים בשמחה,
היקף ההשפעה של הנר הולך וגדל.
כל כך גדל,
שהוא יכול להגיע גם למקומות הכי חשוכים —
לאנשים שנמצאים בחרדה גדולה ממש.
ודווקא הם זקוקים לאור הזה יותר מתמיד.
עם ישראל הוא גוף אחד,
וכשאיבר אחד נחלש —
כל האיברים נחלצים לעזרתו.
״אין נידח ממנו נידח״.
אנחנו לוקחים את המקומות הכי דחויים
ומחברים אותם.
אנחנו לוקחים את שיא הפירוד
ומרבים באחדות ובאהבה.
בגלל זה נרות חנוכה אפשר להדליק
מגובה של שלושה טפחים (24 ס״מ),
כדי לסמל לנו
את האור במקום הכי חשוך בנפש.